מודל TCP/IP
מודל OSI הוא מפה תיאורטית מצוינת — אבל האינטרנט עצמו לא נבנה לפיו. הוא רץ על מודל מעשי יותר, ישן יותר ופשוט יותר: מודל TCP/IP, הקרוי על שם שני הפרוטוקולים המרכזיים שלו. שני המודלים מתארים את אותו תהליך, רק בחלוקה שונה.
ארבע שכבות במקום שבע
מודל TCP/IP מאחד כמה משכבות OSI לשכבות גדולות יותר, ונשאר עם ארבע בלבד. זה הופך אותו לקרוב יותר לאופן שבו תוכנות רשת באמת בנויות.
ארבע השכבות
שכבת היישום (Application)
מאחדת את שכבות 5, 6 ו-7 של OSI. כל מה שקשור לאפליקציה — הפרוטוקול, ההצפנה, ניהול השיחה. כאן רצים HTTP, DNS, FTP, SMTP.
שכבת התעבורה (Transport)
מקבילה לשכבה 4 ב-OSI. אחראית על משלוח מקצה לקצה דרך שני פרוטוקולים מרכזיים: TCP ו-UDP (עליהם מיד). כאן נכנסים גם הפורטים.
שכבת האינטרנט (Internet)
מקבילה לשכבה 3 ב-OSI. כאן חי פרוטוקול IP — הכתובות והניתוב בין רשתות. כאן עובד ה-Router.
שכבת הגישה לרשת (Network Access)
מאחדת את שכבות 1 ו-2 של OSI. כל מה שפיזי ומקומי — כבלים, כתובות MAC, Ethernet, ה-Switch וה-NIC.
TCP מול UDP — שני סגנונות משלוח
בשכבת התעבורה יש שתי דרכים לשלוח מידע, ולכל אחת אופי שונה:
TCP — אמין
TCP (Transmission Control Protocol) הוא משלוח עם אישור מסירה. לפני שמתחילים, שני הצדדים “לוחצים ידיים” (Three-Way Handshake), וכל חבילה שמגיעה מאושרת. אם משהו הלך לאיבוד — שולחים מחדש. איטי יותר, אבל מבטיח שהכל יגיע ובסדר הנכון.
משל: TCP הוא כמו דואר רשום עם חתימה — אתה יודע בוודאות שהמכתב הגיע. משתמשים בו כשכל בית חשוב: דפי אינטרנט (HTTP/HTTPS), אימייל, העברת קבצים.
UDP — מהיר
UDP (User Datagram Protocol) הוא משלוח “שגר ושכח” — בלי לחיצת יד ובלי אישורים. החבילות נשלחות מהר, ואם אחת אבדה — שתאבד. מהיר מאוד, אבל בלי הבטחות.
משל: UDP הוא כמו לצעוק הודעה בקול — מהיר, אבל אין לך דרך לדעת אם שמעו. מושלם לשידורי וידאו חי, שיחות קוליות ומשחקים, שבהם עדיף לדלג על חבילה אבודה מאשר לעצור ולחכות לה.
| TCP | UDP | |
|---|---|---|
| אמינות | מבטיח מסירה | ללא הבטחה |
| מהירות | איטי יותר | מהיר מאוד |
| לחיצת יד | כן (Handshake) | לא |
| סדר חבילות | נשמר | לא מובטח |
| שימוש טיפוסי | אתרים, אימייל, קבצים | וידאו, קול, משחקים |
פורטים — איך מחשב יודע לאיזו אפליקציה?
למחשב אחד רצות בו-זמנית הרבה אפליקציות — דפדפן, אימייל, עדכונים. כולן משתמשות באותה כתובת IP. אז כשחבילה מגיעה, איך המחשב יודע לאיזו אפליקציה היא שייכת? התשובה: פורטים (Ports).
פורט הוא מספר (0–65535) שמזהה אפליקציה או שירות ספציפי. כתובת ה-IP מביאה את החבילה למחשב הנכון, והפורט מביא אותה לאפליקציה הנכונה בתוך המחשב.
משל: אם כתובת ה-IP היא כתובת של בניין מגורים, הפורט הוא מספר הדירה. בלי מספר הדירה, השליח יודע להגיע לבניין — אבל לא למי למסור.
כמה פורטים מוכרים שכדאי להכיר:
| פורט | שירות |
|---|---|
| 80 | HTTP (אתרים) |
| 443 | HTTPS (אתרים מאובטחים) |
| 53 | DNS |
| 22 | SSH (חיבור מאובטח מרחוק) |
| 25 | SMTP (שליחת אימייל) |
(בעולם הסייבר, סריקת פורטים היא אחד הצעדים הראשונים של תוקף — היא מגלה אילו שירותים פתוחים על מכונה. נחזור לזה במודול האבטחה.)
מה הלאה
עכשיו אנחנו מכירים את שני המודלים ואת השכבות. בשיעור הבא נחבר את הכל ונראה את התהליך בפעולה: איך הודעה אחת אורזת את עצמה שכבה-אחר-שכבה בדרך החוצה, ומפרקת את עצמה בדרך פנימה — תהליך שנקרא Encapsulation.
מה דעתכם על השיעור?
דיון
יש לכם שאלה, תיקון או הערה? הצטרפו לדיון. כדי לכתוב נדרשת התחברות עם חשבון GitHub.